<h1>הפרדס לרש"י סדר ברכות על הפירות</h1>
<h2>דף קג:</h2>
ויין הבא בתוך הסעודה וכן פירות הבאות לקינוח הסעודה נראה בעיני רבי כי היכי דבעי [ברכה] לפניהם צריכי נמי ברכה לאחריהם. שהרי ברכת המזון לא פטר אלא מידי דמזונא ודליפתן כגון תבשילים ומאכלים ומיני בשר ודגים שצריכין ללח' ללפ' בהן פיתו. אבל הללו לעצמן הן באין ודומין כמי שבאו בלי שולחן. והכי מוקמינן הלכתא בפרק כיצד מברכין דברים הבאים לאחר סעודה כלומר קודם ברכת המזון לקינוח הפה (כגון פירות לקינוח) כגון פירות ומגדים טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. לפניהם דלאו [ללפת] אלא לעצמן הן באים ואין ברכת הפת שווה לברכתן שיהא המברך פוטרתן. ולאחריהם צריכין דלאו מיני מזון נינהו שיפטרו בכלל ברכת המזון. מתוך כך אמר ר' כל המברך לאחר היין שבתוך הסעודה עד שלא יטול ידיו במים האחרונים הרי זה משובח שיין הבא לאחר ברכת המזון אינו פוטרו ליין הבא בתוך הסעודה שהרי הפסיק בנתיים ואסוחי דעתיה הוא כדאמר בערבי פסחים כיון דאמר הב וניברוך אסור למישתי ותו אי אסוחי דעתה ונמלך לא הוי אמאי (לא) מברך איין לאחר המזון בורא פרי הגפן ליפטר ביין דסעודה הא למדת דיין זה אין קאי אלעיל כלל לכך מברכין על זה לפניו ולאחריו ואם כן היין דסעודה במאי מיפטר לאחריו כיון דיין דברכת המזון לא פטר ליה וברכת המזון גופיה לא קאי אמשקה אלא אמזונא. הרי עיניך רואות שצריך לברך איין דסעודה לאחריו בסוף כל שתייתו קודם שיטול ידיו. וכבר ימים מקודם עמדנו על שולחן רבינו וחקרנו עליו לברך לעינינו אחר אותו דסעודה ונראה הלכה למעשה. ולא רצה לפנינו לקבוע הלכות לדורות אבל מרגלא בפומיה כל העושה כן ינוחו לו ברכות על ראשו.
<h2>דף קד.</h2>
כל מין אילן, של שבעת המינין ענבים תאנים רימונים זתים ותמרים מברך עליו בורא פרי העץ ולאחריו ברכה אחת מעין שלש פי' אחת שהוא דוגמא ודומיא לשלש ברכות דברכת הארץ שהיא דאורייתא כדאמרינן [מ"ח ע"ב] וברכת את ה' אלהיך זו ברכת הזן דקאי ושבעת לעיל, כלומר אאכילתך ואשביעתך ברכהו, על הארץ הטובה זאת ברכת הארץ אשר נתן לך זו בונה ירושלם הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה ואינה מן המנין והני תלתא אלהים כתיבי דכתיב לעיל מיניה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם להכי מברכינן עליה שלש ברכות שלימות אבל אמיני פירות הכתובין בשבח ארץ ישראל לא בעינן שלימות אלא מעין שלש סגיא להו וזו היא הברכה וגרסנה לתאוה ואל תשגה בה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך על עירך ועל נחלתך והעלנו בתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי העץ, פי' על העץ ועל פרי העץ מעין ברכת הזן שמברך על אותו מאותו שמילא כריסו ומשביעו. על ארץ חמדה מעין ברכת הארץ שמברך על אותו מאותו שמילא כריסו ומשביעו. רחם ה' אלהינו עלינו ועל עירך ונחלתך מעין ברכת בונה ירושלם. טוב ומטיב לכל כנגד הטוב והמטיב שתקנו ביבנה. החתימה ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות. בכל מקום צריך להזכיר שבח ברכות הארץ בחתימה בין אפירי בין אחמרא בין אדגן חי בין אמבושל וסוף סוף חותם על פרי העץ מעין פתיחתו שעיקר ברכתו לכך היא באה.
כללא דמילתא אפירות האילן דשבעת המינין על הארץ על פרי העץ. ועל חמרא על הארץ ועל פרי הגפן ואין חותמין על הארץ ועל הפירות אלא אפירות תבואה בעינייהו דלא חשיבי לחודינהו בפרי העץ וכייל וחתים כולהו בחתימתו משום דאמרינן בפרק כיצד מברכין בפירי מאי חתים רבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה משום דהוה מארץ ישראל ואכיל לפירותיה רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות דאיהו הוה מבבל ובני בבל לא אכלי לפירותיה להכי חתמי על הפירות סתם כדמוקמינן התם הא לן והא להו. וקא מפרשי עלמא אפירי מאי חתים, אפירי האדמה דכתיב בקרא קא בעי כגון חטה ושעורה ומוקמינן על הארץ ועל הפירות דלא חשיבי לחודינא לנפשייהו ולומר על הארץ ועל פרי האדמה אבל אילנות דחשיבי מייחדינהו על פרי העץ בהו. אבל אני קבלתי מרבותי בלומדי ברכות אפירי מאי חתים, אכולהו פירי דקרא קא בעי בין אפירות האילן בין אפירות האדמה כגון חיטין ושעורים בקלי וכרמל דכל כמה דלא בשלינהו איקרו פרי מאי חתים עלייהו כלומר מאי חתים, מעין פתיחתה כגון על הארץ ועל פרי העץ.
ענבים בעינייהו כתאיני' ורימונים אבל מישתי חמרא מגו דאישתני לעילוייא שנעשה יין לגדולה ומלכות אישתני לחודיה באנפי ומברך בורא פרי הגפן ועל ארץ חמדה וכו' וחותם על הארץ ועל פרי הגפן בשבח הארץ וכעין פתיחה אבל תפוחין אגוזין ואפרסקין חבושין וכל פרי האילן אין זקוק לברך ברכה אחת מעין שלש כיון דגריעי כולי האי ולא כתיבי בשבח הארץ בהדיא בשבעת המינין אלא בתחילה מברך בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות כמו על המים. וחובה לית בה אלא ר' טרפון הוא דמברך אמיא בורא נפשות וכן נהיגי לברך אכולהו מיני דלא כתיבי בקרא לשבח ולהודות על הנייתו ושביעתו וכל דמדכר ליה בהלכה לאו משום דקבע לה חובה אלא לטפויי שבחא.
